פסק-דין בתיק ת"א 52897-02-12

מבוא ושיקולים כלליים בעניין פטור מאגרה

1.       לפניי בקשת התובע לפטור מאגרה בגין תביעה ל"פסק דין הצהרתי + צווי עשה" נגד מדינת ישראל (להלן: "התביעה").

2.       לאור התוצאה שאליה הגעתי בדבר מחיקת התובענה על הסף - לא ראיתי צורך בתגובת המדינה לבקשה. עקרון הקטנת הנזק חייב כי ייחסך הזמן הפרקליטותי שהיה מושקע בתגובה.

3.       תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: " תקנות האגרות"), תקנה 14(ג), קובעות כלהלן (ההדגשה הוספה):

" הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה ".

4.       התובע צירף אסמכתאות משכנעות בדבר מצבו הכלכלי הקשה. לפיכך, יש לדון רק בשאלה אם נראה " שההליך מגלה עילה".

5.       יש להיזהר מחסימה-בפועל של זכות הגישה לערכאות, המהווה בסיס לכל זכות אחרת. לפיכך, אפילו סיכויי התביעה אינם נראים טובים, כל עוד התביעה מגלה עילה - אין לחסום בפני התובע, בגלל עוניו, את ההזדמנות להוכיח בכל-זאת את תביעתו.

6.       אולם, זכויות הן לעולם יחסיות. כנגד זכות הגישה לערכאות עומדים האינטרס הציבורי הפיסקאלי בהשתתפות המתדיינים במימון ההליכים המשפטיים; והאינטרס הציבורי שלא לבזבז משאבים שיפוטיים יקרים על תביעות-סרק, דבר שיבוא על חשבון מתדיינים אחרים שלהם תביעות בעלות סיכויים ממשיים יותר, ויפגע בזכותם-שלהם לגישה לערכאות.

7.       אני סבור כי יש לתת משקל מסוים, כבר בשלב הדיון בשאלת האגרה, גם לזכותו של הנתבע שלא יוטרד, ושלא ייפגע קניינו, בשל תביעת-סרק; בלא תוחלת להיפרע מן התובע את הוצאותיו אם וכאשר תידחה התביעה. אמנם, אינטרס זה מוגן, ככלל, על ידי ערובה להוצאות [ תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי"), תקנה 519]. אולם, במנגנון זה אין משום הגנה מפני הטרדה וההוצאות שייגרמו לנתבע בשל עצם הצורך להגיש בקשה לערובה להוצאות; שבגדרה יהיה עליו להיכבד ולהידרש לגוף התביעה ולטיב הגנתו, כדי לשכנע את בית המשפט בדבר סיכוייה הנמוכים של התביעה. כאשר ברור לבית המשפט שאין צידוק לכך - ראוי שבית המשפט ישתמש בסמכותו הטבועה למנוע ניצול-לרעה של ההליך, ויימנע מלגרום לנתבע לספוג נזקים אלה.

8.       לפיכך, כאשר סיכויי התביעה אינם רק "קלושים", אלא, חמור מכך, על פני התביעה עולה כי דינה לסילוק על הסף, לפי אחת העילות המנויות בתקנות 100 או 101 ב תקנות סדר הדין האזרחי - אזי ברור שאין כל הצדקה להעמיס עלויות מיותרות על הציבור ועל הנתבע. אמנם, ניתן לצפות כי נוכח עוניו של התובע - דחיית בקשתו לפטור מאגרה תסכל את תביעתו. אולם, בנסיבות כאמור, "למה לא יבוא כבר עכשיו מה שבטח יבוא מחר" [שלום חנוך, "אבשלום"].

9.       אמור מעתה: פרשנות תכליתית של הדיבור " שההליך מגלה עילה", לצורך מתן שיקול דעת לבית המשפט לפטור את התובע מן האגרה או ממקצתה - אינה מצטמצמת להיעדר עילה במובן הפורמאלי, כאמור בתקנה 100(1) ב תקנות סדר הדין האזרחי; אלא מקיפה גם את שאר הטעמים המצדיקים סילוק התובענה על הסף, לפי תקנות 100 או 101 ב תקנות סדר הדין האזרחי.

10.   לעתים, על פני התביעה לא עולה במובהק כי דינה לסילוק על הסף, כאמור לעיל - אולם עולה כי אין סיכוי סביר לקבלתה (דוגמא למקרה כזה תימצא לנו בענייננו, כלהלן). לכאורה, גם בנסיבות כאלה אין מקום לשקול פטור מאגרה. מסקנה זו מתחייבת, לכאורה, מן ההנחה שמחוקק-המשנה לא שיחת דבריו לריק. שהרי ממה-נפשך: אם על פני התביעה עולה שדינה לסילוק על הסף, אין צורך לדון בשאלת הפטור מאגרה. צריך, בפשטות, לסלק את התביעה על הסף. כלומר, אם אין לתביעה זכות קיום כלל, אפילו כנגד תשלום מלא של האגרה - מובן מאליו שאין לדון בה ללא תשלום אגרה. לפיכך, לכאורה, יש לומר כי שאלת הפטור מאגרה מתעוררת רק לגבי תביעות החוצות את הסף של היעדר עילה לסילוק על הסף. כלומר, הסף לשקילת פטור מאגרה אמור להיות גבוה מן הסף לסילוק על הסף. לפי היגיון זה, ה"עילה" שאליה מכוונת תקנה 14 ב תקנות האגרות היא עילה שיש סיכוי סביר לקבלתה. אולם, מחמת הזהירות בזכות הגישה לערכאות, ומשלא מצאתי לסברתי לעיל אסמכתא בפסיקת בית המשפט העליון - אשאיר הערה זו בצריך-עיון.

11.   אפילו מתקיים תנאי-הסף לשיקול-דעתו של בית המשפט, כאמור בתקנה 14 ב תקנות האגרות, גם במקרה של היעדר סיכוי סביר לקבלת התביעה - יש מקום, במסגרת שיקול-דעתו האמור של בית המשפט, לאיזון אינטרסים התואם את המצב האמור. בכלל זה, יש מקום לשקול חיוב באגרה, ולו בסכום מופחת, חרף עוניו של התובע.

12.   בגדר איזון האינטרסים האמור, יש מקום להתחשב גם בשאלה אם מדובר ב'יומו' הראשון של התובע בבית המשפט באותו עניין, שאז עצמתה של זכות הגישה לערכאות של התובע היא מרבית - לבין מקרה שבו היו לתובע כמה וכמה 'ימים' בבית המשפט באותו עניין, שאז משקלה היחסי של זכותו השיורית לגישה לערכאות באותו עניין נמוך יותר. במקרה האחרון, איזון האינטרסים עשוי לנטות לטובתם של האינטרס הציבורי במניעת בזבוז משאבים, זכות הגישה לערכאות של המתדיינים האחרים המתחרים על אותו זמן שיפוטי, וזכות הקניין של הנתבע - ולהצדיק חיוב באגרה, ולו בסכום מופחת.

יישום לענייננו

13.   כעולה מתוך כתב התביעה וצרופותיו - התובע טוען למחדלים של בנק לאומי (להלן: "בל"ל"), אשר גרמו לו הפסדי-עתק. בגינם הגיש תביעה ע"ס 100,000,000 ש"ח [נספח 4 לתביעה; להלן: "התביעה נגד בל"ל"].

14.   התביעה נגד בל"ל נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר תיאר אותה כ"תביעת-סרק", ולפיכך חייב את התובע, חרף עוניו, בערובה להוצאות הנתבע בסך 200,000 ש"ח [נספח 5 לתביעה].

15.   התביעה נגד בל"ל שבה ונבחנה על ידי בית המשפט העליון, בערעור על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט העליון תיאר את התביעה נגד בל"ל כמוקשית; ומכל-מקום - כתביעה שסכומה "נטול קשר לאירועים הנטענים". בית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, חרף מודעותו כי בכך הוא מסכל למעשה את יכולתו של התובע לנהל את התביעה נגד בל"ל [נספח 6 לתביעה].

16.   משהתובע נאלץ לזנוח את תביעתו נגד המעוול העיקרי, לטענתו, בל"ל - הגיש את התביעה שלפניי, נגד מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), אשר מחדליהם הנטענים של שלוחיה הכשילו, כביכול, את התביעה המקורית נגד בל"ל.